בכל משבר או סבב מלחמה, המדינה לא באמת יודעת מה לעשות עם העצמאים: הם לא שכירים שקל לנהל דרך תלוש משכורת, אבל הם גם לא מספיק גדולים כדי לקבל יחס של תעשיות ענק. כך הם נשארים באמצע, תקועים לה בגרון. אולי הגיע הזמן לשחרר אותם באמת ולאפשר להם עצמאות גם מול המדינה?
במלחמת איראן השנייה, כאשר אלפי בעלי עסקים עדיין מחכים לפיצויים מהסבב הקודם, חלקם אפילו קיבלו הודעות סירוב או דרישות להחזיר כספים שכבר שולמו להם – מתווה חדש כבר יוצא לדרך כאילו הישן נפתר. זה כמעט אבסורד: ביום שבו מתפרסם מתווה פיצויים חדש, יש בעלי עסקים שמקבלים תשובה שהם כבר לא רלוונטיים כי "עברנו למבצע הבא". כך נראית מדיניות שמצפה מהעצמאים להסתפק בפחות כל פעם מחדש.
כך למשל פיני, בעל חברת הסעות ותיירות שפעילותו ירדה ב-100% בתקופת הקורונה. מאז הוא המציא את עצמו מחדש והפעיל שוב שירותי הסעות. ב-2025 רשות המסים דרשה ממנו להחזיר 1.5 מיליון שקל ממענקי הקורונה, כי לשיטתם הירידה בהכנסות לא נבעה מסגירת המשק במגיפה. כעת רשות המסים הודיעה לו שב"עם כלביא" לא מגיע לו שום החזר – כיוון שאין קשר בין הירידה בהסעות שלו למלחמה. הטענה של רשות המסים מקוממת: איך עסק שנפגע מהקורונה לא זכאי לפיצוי? איך ירידה בהכנסות לא נובעת מהמלחמה?